הבהרה: סדרת המאמרים שלפניך עוסקת בנושא זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי. המאמרים הינם בגדר הבעת דיעה בלבד על נושא זה. אתר "נביאים אחרונים", חברי המערכת ועורכיו אינם מעודדים פגיעה בזכויות יוצרים. אנו מזכירים לקוראינו כי הפרת זכויות יוצרים הינה עבירה פלילית אשר העוברים אותה מסתכנים בעונשים הקבועים בחוק.

בעיתוי מקרי אך מעניין, הכריז הבוקר הממונה על ההגבלים העסקיים על הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות (IFPI), כעל מונופול במתן רשיונות גורפים לזכויות השמעה פומבית ושידור רשומות קול מוזיקליות. מעמד "מחמיא" דומה ניתן גם לאגודת הקומפיזיטורים והמחברים, אקו"ם, במרץ אשתקד.
בקביעה טרייה זו מהבוקר למעשה ניתנה גושפנקא רשמית לעובדה הידועה לרבים: חברות המדיה וגופי החסות המארגנים את שיתוף הפעולה ביניהן ולא משנה אם קוראים להם BSA, IFPI, RIAA או כל מרק אותיות אחר שתבחרו, הם מפלצות ענק. דינוזאורים. דינוזאורים מעידן הכלכלה הישנה המפלבלים בעיניהם מול המטאור הטכנולוגי הנופל עליהם במהירות ובשריקה צורמת ומחרידה של צלילי מודם משמי עידן הכלכלה החדשה והחופשית. הם מתבוננים בו בבעתה ורק מחשבה חרדה אחת בראשם ובליבם: הנה מגיע החורבן. אנחנו חייבים לעצור אותו.

על אף שאולפני ההסרטה גם הם נפגעים קשות מהטכנולוגיה הדיגיטלית, לא מהססים לתבוע על ימין ועל שמאל ולהעביר חוקים בקונגרס להגנתם (ראו את "חוק בידור וזכויות יוצרים למשפחה" שזכה גם לכינוי "חוק דיסני"), מי שמצויה כיום עמוק בבוץ הטובעני של הורדות בלתי חוקיות היא בעיקר, תעשיית המוזיקה וליתר דיוק, חברות התקליטים. בין השנים 2000 ל-2003, ירדו מכירות התקליטורים בשבעה אחוזים לערך, כל שנה (בשנת 2004, עלו דווקא המכירות בארבעה אחוזים לעומת השנה הקודמת).

פעם, כשהיו רק תקליטים ותקליטורים והאפשרות לצרוך מוזיקה, מלבד רדיו, הייתה קיימת במדיום זה בלבד, תפקידן של חברות המוזיקה היה ברור. הן מאתרות אומנים חדשים ומבטיחים ושולפות אותם מתוך מועדונים אפלוליים ואפופי עשן אל אורות הניאון במגדלי הזכוכית הבוהקים של תעשיית המוזיקה ומחתימות את האומן, האיש היוצר, על חוזה הקלטות. האומן נכנס לאולפן מלווה במפיק מוזיקלי ונגנים מטעמן (לבכירים יש אפשרות לבחור את הנגנים איתם הם עובדים). האומן מצידו כותב, יוצר, מבצע ומקליט את האלבום. המפיק, היה דואג לבישול (הרמיקס, בלעז) ולהכנת עותק ה"מאסטר". עותק המאסטר, אגב, הוא לחלוטין רכושה של חברת התקליטים. הוא כלל אינו שייך ליוצר. פירושו הוא שהביצוע הספציפי הזה של היצירה ? כולו, רכוש חברת התקליטים. המאסטר היה נוסע למפעל התקליטורים, ומשם משוכפל בעשרות אלפי עותקים שיוצאים אל השוק. במקביל, היו תהליכים של יצירת הספרון והעטיפה והליך מאסיבי מאוד של שיווק, קידום מכירות והפצה. על פי RIAA, השיווק וקידום המכירות הוא החלק היקר ביותר בהפקת אלבום. אנחנו הצרכנים, חלקנו הסתכם ברכישת התקליטורים. המודעים שבינינו היו קוראים ביקורת אחת או שתיים לפני לכתם לחנות ואולי, היינו מקליטים את התקליטור לקלטת ריקה, כדי שנוכל לשמוע את המוזיקה החביבה עלינו ברכב. האומנים מצידם היו זוכים לתמלוגים על היצירה. או שלא. הכל תלוי בפרטי החוזה עליו חתמו ועד כמה ניצלו האנשים עם הסיגר את תמימותם של היוצרים הצעירים והאידיאליסטים. זה הכל אודות הכסף. כמה ממנו יגיע לאומן, האיש שיצר וכתב את המוזיקה? האיש שביצע את המאמץ היצירתי? תלוי בטוב ליבה של חברת התקליטים ובמידת הייצוג של האומן או במילים פשוטות ? האם לאומן יש סוכן או עורך דין. כך למשל, ?החברים של נטאשה", מאלבומם הראשון הנושא אותו שם, לא זכו ולא יזכו לראות מיצירתם ולו שקל בודד אחד. למה? כי בתמימותם הם העבירו את הזכויות הטבעיות והחוקיות המוקנות להם כיוצרים על היצירה לחברת התקליטים. והנה לכם סדר נאור: האנשים עם הגיטרה מנגנים והאנשים עם הסיגר גובים את הכסף. חברות התקליטים מהוות את המתווך. האיש האמצעי בין היוצר לצרכני יצירתו וגם גובים את התשלום בעבור הזכות ליהנות מן היצירה. כך נהג העולם עד פרוץ המהפכה הדיגיטלית השנייה.

המהפכה הדיגיטלית הראשונה התחוללה ב-1982, עם המצאת התקליטור. המהפכה הדיגיטלית השנייה, לא הייתה בהמצאת קובץ ה-MP3 במעבדות פראונהאופר ב-1987 אלא אירעה ב-1999. שון פאנינג, בן 18 בזמנו, לאחר שחבר התלונן בפניו על כך שמאוד קשה למצוא מוזיקה באינטרנט, כתב תוכנה קטנה שאפשרה שיתוף קבצים והעברתם, בעיקר קובצי מוזיקה, בין מחשבים. התוצאה הסופית הייתה נאפסטר, ששינתה לעד את הדרך אנו צורכים מוזיקה. נאפסטר, אגב, היה כינויו של שון בתיכון בגלל רעמת תלתליו המדובללת ובתרגום חופשי לסלנג עברי ? "כבש". השילוב בין קבצים, בתצורה דיגיטלית, איכותית ודחוסה של מוזיקה מתקליטורים ובין היכולת להעבירם בחופשיות בין צרכני מוזיקה בכל העולם היה מה ששלח את המטאור לדרכו משמידת הדינוזאורים. כיום, 70% מתעבורת הרשת באינטרנט מקורה בתוכנות לשיתוף קבצים. לא נגלול בפניכם את כל המאבק המשפטי שניהלו ומנהלים המתווכים כנגד תוכנות השיתוף, כותביהן והמשתמשים בהן, אבל ברור שידם על התחתונה (על אף פסיקות תומכות כמו זו שנפסקה אמש באוסטרליה). הירידה הקבועה במכירות תקליטורים מבשרת על גסיסתו של התקליטור ומכאן, גם על גסיסתן של חברות התקליטים בצורתן הנוכחית. לדיעה זו שותף צבי גל, ישראלי לשעבר, כיום סגן נשיא לענייני טכנולוגיית מידע בוורנר מיוזיק. עידן חדש, דיגיטלי וחסר גורמים מתווכים הולך וקורם עור גידים. המאבקים המשפטיים הם שירת הברבור שהפך לברווזון מכוער של חברות התקליטים הגדולות. וכשאומרים גדולות מתכוונים לזה. כיום, 4 חברות גדולות בלבד שולטות בקרוב ל-90% משוק המוזיקה האמריקני. ארבע. הריכוזיות הזו מזכירה לכם משהו? ישנם אומנים מוערכים כמו ד"ר דרה, שריל קרואו (בקרוב שריל ארמסטרונג?), מדונה ומטאליקה שהעדיפו ליישר קו עם המתווכים והגישו תביעות הפרת זכויות יוצרים כנגד צרכני המוזיקה שלהם עצמם. מעניין לראות שכולם מעורבים גם בצד ההפקתי של המוזיקה שלהם או מחזיקים בחברות הפקה. מולם, יש אומנים אחרים שמאמינים בכל כוחם בחזון חדש של צרכנות מוזיקה: ישירות מהאומן לצרכן, ללא חברות התקליטים כגורם מתווך.

Public Enemy, מלהקות הראפ החשובות בעולם, עברה לשווק את כל המוזיקה שלה ישירות דרך האינטרנט. מנהיג הלהקה, צ'אק די, שהוא בעל מודעות פוליטית גבוהה ובעל עמדות קיצוניות ביחס לזכויות שחורי העור בארה"ב (שבאות לידי ביטוי גם בתמלילים הקיצוניים שלו), מאמין בכל כוחו בתצורה הזו. זאת לאחר שהלהקה נתבעה לשלם תמלוגים עבור שימוש שעשו בדגימות מיצירות אחרות באלבומים הראשונים שלהם, עוד בסוף שנות השמונים. לדידו, הצורך לשלם תמלוגים על שימוש בדגימות הוא פגיעה בחופש האומנותי. כשנשאל על ידי האתר Stay Free, המקדם תרבות ותקשורת המונים חופשית, מה דעתו על כך שאנשים אחרים דוגמים את השירים שלו לצורך יצירות חדשות הוא השיב: ?אני חושב שזה נהדר".

המשך…

הבהרה: סדרת המאמרים שלפניך עוסקת בנושא זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי. המאמרים הינם בגדר הבעת דיעה בלבד על נושא זה. אתר "נביאים אחרונים", חברי המערכת ועורכיו אינם מעודדים פגיעה בזכויות יוצרים. אנו מזכירים לקוראינו כי הפרת זכויות יוצרים הינה עבירה פלילית אשר העוברים אותה מסתכנים בעונשים הקבועים בחוק.

לפני מספר חודשים, סרתי לחנות Tower Records שליד ביתי ורכשתי לעצמי עותק חוקי למהדרין של Contraband, אלבום הבכורה של Velvet Revolver. מלבד הסמליל המוכר של Parental Advisory שלו אני לא זקוק מאחר ואני כבר ילד גדול, נמצא סמליל נוסף. כותרתו: Copy Control, מה שמעיד כי התקליטור שרכשתי זה עתה בכסף מלא מוגן בטכנולוגיית הגנה נגד העתקה, או מה שמכונה בעגה המקצועית: CCT – Copy Control Technology. מעבר להכרה הזו לא שעיתי לעניין.
בנסיעה אחת ארוכה לנגב בענייני עבודה, החלטתי ליטול את התקליטור איתי ולשמוע אותו לראשונה בנגן התקליטורים של הרכב. על הדרך לנתיבות החלטתי כי הגיעה השעה ליהנות מצליל הגיטרות-תופים המוכר והאהוב מימי "רובים ושושנים", שנוצר כתוצאה מהאיחוד המחודש של סלאש, דאף ומאט סורום. באקדח הקטיפה אגב, מחליף סקוט ויילנד, לשעבר סולן ה-Stone Temple Pilots, את מקומו של אקסל רוז. לא זכיתי ליהנות מכל העושר הזה בנסיעה ההיא. בציפיה רבה הכנסתי את התקליטור לסדק הצר המיועד לו והחזרתי את עיני לכביש. שום הרעשת גיטרות לא החלה להפציץ מהרמקולים ברכב. הסטתי את מבטי למסך התצוגה. מילה אחת הבהבה שם בירוק: Error. חשבתי בתחילה אולי התקליטור מלוכלך או מאובק, מה שמאוד לא סביר לאחד שכזה שלראשונה יצא מבתולי עטיפתו. ובכל זאת, ניגבתי אותו בזהירות עם שולי החולצה, והכנסתי אותו שוב לנגן. ההבהוב הירוק והאדיש חזר על עצמו. טכנולוגיית ההגנה נגד העתקה שמעתה נכנה אותה בקיצור הגנ"ה, מנעה ממני בתוקף לעשות שימוש בסיסי, סביר ולגיטימי לחלוטין בתקליטור מוזיקלי ששילמתי עבורו ממיטב כספי. ברוכים הבאים לעידן הדיגיטלי.

בשובי הביתה נרגז משהו, אצתי לעטיפת התקליטור שנותרה בבית והפעם קראתי בעיון את המלבן הקטן שהוקדש לנושא ההגנ"ה בצידה האחורי של העטיפה. שם צוין בסמלים ומספרים בגופן קטן להחריד יש לומר, כי התקליטור תואם לחלוטין לנגינה על מחשב אישי ועל סטריאו ביתי. ליד "נגנים אחרים" הופיע הסימון המתמטי הזכור לרעה מכיתה ג': < 100%. דהיינו, פחות ממאה אחוזי תאימות לנגנים אחרים. כמו למשל זה המותקן ברכב העבודה שלי... מזלי שאין לי מקינטוש, או מחשב המופעל ע"י לינוקס. סימן מינוס עבה מציין ביובש שאם את או אתה בעליו הגאים של מק וגם מעריצים של אקדח הקטיפה ? תשכחו מלשלב את שתי האהבות שלכם באופן חוקי. האח הגדול לא מרשה. הוא מפחד שתעתיקו. אחרי הפתיחה החוויתית, נעבור לעיקר. מאמר זה עומד לדון בטכנולוגיות הגנ"ה ומשמעותן לצרכן הסופי והקטן כמו גם לחברה האנושית בכלל. בעידן בו ענקי מדיה מנסים למצוא מיני תעלולים כדי למנוע מהקניין הרוחני שלהם להיות מופץ לכל עבר בלי שהם יראו מכך אגורה, מקרים כמו שלי מתרחשים מדי יום באלפים. צרכן המדיה (מוזיקה, סרטים ? אין זה משנה) ורכושו החוקי, הפיזי ובעל הממשות – התקליטור, מחשבו האישי ומערכת הסטריאו שלו בבית או ברכב שאת כולם רכש באופן מסודר, חוקי ויומיומי להחריד, הפכו לבני ערובה של ענקי המדיה בקרב המאסף שלהם על קניין רוחני. קניין ערטילאי, חסר מהות פיזית וקשה הגדרה. לא רק שזה "לא כוחות", הצרכן הקטן מול מפלצות התקשורת, אלא שטכנולוגיות הגנ"ה הן לא יעילות, מזיקות לחברות עצמן, מהוות פשע כנגד הקדמה האנושית ופגיעה חמורה בחופש הקניין האישי.

ההאשמות החמורות שהועלו זה הרגע נהנות בארצות הברית ממטריה אוירית-משפטית. למטריה הזו קוראים: Digital Millennium Copyrights Act או בקיצור: DMCA. "חוק זכויות יוצרים באלף הדיגיטלי", שממנו שואב הפרויקט שלנו את שמו. החוק הזה הופך את מה שתואר בפסקה הקודמת לנורמה חוקית וגרוע מכך, ממסד ומגן על מה שמכונה "מניעת עקיפה". לפי ה-DMCA, כל ניסיון לעקוף או לפרוץ טכנולוגיית הגנ"ה, גם לצרכים פרטיים לחלוטין שאין בהם שום רכיב של פגיעה בזכויות היוצרים, הוא פשע. כך למשל, אם תאוו להעביר את רצועות התקליטור שרכשתם לנגן ה-MP3 שלכם ולהינות מהמוזיקה תוך כדי אימון בחדר הכושר, אתם חוטאים ופושעים ומקומכם בגיהינום. החוק מגיע לרמות אבסורד שכאלה, שמספר חברות גדולות בארצות הברית כמו Lexmark טענו שתוכנות בקרה פשוטות להדהים הן אמצעי הגנ"ה. לקסמארק תבעה יצרנית דיו חליפי, בטענה שהמתג שמודיע למדפסת שהמיכל ריק הוא טכנולוגיית הגנ"ה. לכן, לאפס אותו כמו שעשתה יצרנית הדיו החליפי, הוא עבירה לפי ה-DMCA. חוק זיב"ד יצר עוד כמה עוולות מטורפות כאלה בשבע שנות קיומו, אבל נחזור למקרה הפרטי שלנו.

ג'ון הלדרמן, דוקטורנט במחלקה למדעי המחשב של אוניברסיטת פרינסטון, החליט לבדוק את טכנולוגיית ההצפנה של מערכת ההגנ"ה לתקליטורים MediaMax 3 שפותחה על ידי חברת Suncomm. החוקר התמים, תוך כדי עבודת המחקר, פרץ את ההגנה (בהקשת מקש בודד). הוא גילה שהיא אינה שווה את קליפת השום ולמעשה לא מונעת העתקה. הוא פרסם את תוצאות המחקר שלו ובמסגרתן את דרכי המעקף ומיד אויים בתביעה על ידי Suncomm על כך שפרץ טכנולוגיית הגנ"ה, לפי ה-DMCA. המחקר האקדמי גם הוא אינו בטוח מפני השיניים של תאגידי המדיה…אגב, Suncomm נסוגה בה מכוונת התביעה, בהבינה שלטפס על מגדלי השן רק יגרום לתדמית שלה להחליק. אבל האיום נשאר באויר. בעדכון למאמר שלו מחודש יוני אשתקד, מתאר הדוקטור בדיקה שערך לעותק של Contraband, זהה לזה שברשותי, שמכיל גירסה מתקדמת יותר של MediaMax 3. נחשו מה? טכנולוגיית ההגנ"ה נעקפת בקלילות. את הניסוי שהוא מתאר, ערכתי בעצמי. אחרי פחות מ-5 דקות, עותק נקי ודיגיטלי להחריד של הלהיט Slither מהתקליטור ישב בנינוחות על הכונן הקשיח שלי. המסקנה ? טכנולוגיית הגנ"ה לא יעילה טכנית מול מי שמבין אפילו קצת במחשבים, שלא לדבר על האקרים עם כוונות זדון ברורות להפיץ עותקים לא חוקיים של התקליטור לכל דיכפין. האחרונים יכולים לפרוץ את ההגנות האלה כשעיניהם מכוסות וידיהם קשורות מאחורי גבם. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

טכנולוגיית הגנ"ה לא רק שאיננה מגינה כלל, אלא גם מפריעה לצרכן ההדיוט, הפשוט, זה שרק רוצה לתחוב את התקליטור שלו למקום המיועד לו במערכת הסטריאו שלו וליהנות מהמוזיקה שלו.

כן, זו המוזיקה שלכם. התקליטור שרכשתם, החל בדיסקית הפלסטיק, דרך התחמוצת המגנטית, השעתוק היחידני של המידע שמקודד בתחמוצת, במקרה הזה מוזיקה, דרך עטיפת הפלסטיק וכלה בחוברת המילים, כולם, שלכם. זכותכם ליהנות מהם היכן ובאיזה אופן שתרצו. במערכת, במחשב, באוטו, בנגן ה-MP3 שלכם, בריצה, בסופרמרקט, על אופניים, בסלון או בחוף הים. כל עוד תהנו מהם באופן פרטי. הם קניינכם האישי והבלעדי, במסגרת חופש הקניין הבסיסי וההיסטורי. הניסיון של תאגידי המדיה לפקוח עליכם עין בתואנה שהם מגינים על זכויות היוצרים שלהם הוא פולשני, פוגע ואינו שקול לחופש הקניין שלכם, שלא לדבר על חוקי צרכנות בכך שמכרו לכם ביודעין מוצר שהוא פגום בכוונה. לאף תאגיד מדיה לא מוקנית הזכות להתפרץ אליכם לסלון, לחטוף את מערכת הסטריאו שלכם ולהחזיק אתכם ואת התקליטור שרכשתם שבויים תחת אקדח ההגנ"ה. שבויים למגבלות, לאופני השימוש ולמיקום השימוש שהם רואים לנכון עבורכם ואין בלתם.

לחברה, המקרה של ג'ון הלדרמן הוא תמרור אזהרה ענקי. חוקר אקדמי מאויים בתביעה על ידי תאגיד מסחרי. למיטב ידיעתי, אין תקדים למקרה כזה, וגם אם היו, הרי שהמקרים ספורים לאורך כל ההיסטוריה האנושית. האם עכשיו חוקרים יפחדו לחקור אמצעי הגנ"ה רק בגלל החשש לתביעה, ומה על טובת הידע האנושי? אולי אבן הבניין הקטנה שהם יתרמו במחקר על צפנים, תסייע להביס את מכונת ה"אניגמה" הבאה או לפצח את המסרים המוצפנים של אל קאעידה? חשבו על כך. מדובר בדלי של מים צוננים שנשפך ומקרר את הלהט לחקור ולדעת, רק לשם הידע עצמו, לא לדבר עבירה. טכנולוגיות ההגנ"ה עצמן שואבות את קיומן מטכנולוגיות שפותחו בעיקר בגלל עבודתה של האקדמיה. אולי האקדמיה היא זו שצריכה לתבוע את זכויות היוצרים שלה מיוצרי הטכנולוגיה עצמם, שעושים שימוש בידע שאיננו רק שלהם על מנת למנוע ידע והבנה מאנשים אחרים. אין לכך סוף ואלה צריכים לדעת שהחרב שבה הם מנופפים עשוייה להיות חרב פיפיות.

זוכרים את המשתמש ההדיוט? ההוא שרק רצה לשמוע תקליטור במערכת? ובכן, תארו לעצמכם שהחווייה שאני עברתי בתחילת המאמר הייתה מתרחשת ואולי התרחשה לאחד שכזה. הוא לא יבין מדוע התקליטור שקנה אינו מנגן וינתץ אותו בזעם. "לעזאזל עם יצרני הדיסקים האלה", ימלמל לעצמו. "פעם הבאה אני פשוט אבקש מהבן שלי שיוריד לי את הדיסק מהאינטרנט". כי בימינו, לא כל אחד יכול להבין מדוע תקליטור לא מנגן, אבל כל אחד יכול לפתוח קאזה. או פרד חשמלי. או כל תוכנת שיתוף קבצים אחרת ולמצוא את מבוקשו בקלות. כך, יורות לעצמן חברות המדיה ברגל. במקום שיעודדו את המשתמשים החוקיים, שטרחו לשלם את התמורה המבוקשת עבור הזכות הפשוטה ליהנות ממוזיקה, הן מונעות זאת מהם בדרכים לא הגונות ודוחפות אותם אל זרועות הפיראטים שמוכנים לספק להם את מבוקשם, ללא התניות, ללא הגבלות, בלי טובות ו…בלי לשלם.

תאגידי המדיה הם דינוזאורים והדינוזאורים נבהלו מהעכבר. בראותם שהם אינם מסוגלים להסתגל לאלף הדיגיטלי ולמאה הנוכחית, הם רצו לגבעת הקפיטול כדי שהמחוקקים יגנו עליהם. והמחוקקים אוהבים דינוזאורים, אולי בגלל שהם קצת כאלה בעצמם. אז הם לטפו להם את הראש וחדדו להם את השיניים ושלחו אותם לטרוף את העכבר. עכבר אחד זו לא חוכמה לטרוף משפטית או לפרוץ לו לסלון. אבל מאות אלפים ומיליונים של עכברים כועסים זה כבר עניין אחר. כיום, נדונה בקונגרס הצעת חוק חדשה: "חוק זכויות צרכני מדיה דיגיטלית". או באנגלית Digital Media Consumers' Rights Act. ה-DMCRA בא לתקן את עוולות ה-DMCA. הוא קובע בפשטות שכל עוד עקיפה של טכנולוגיית הגנ"ה נעשית למטרה חוקית – היא חוקית בעצמה. סוף טוב? אולי. החוק כרגע נדון בועדת המשנה המתאימה בקונגרס. אגב, חוק זכויות היוצרים החדש המוצע בישראל, הוא מתקדם מאוד וכבר כולל בתוכו שימושים חוקיים שכאלה ואפילו קובע ששינויים בתוכנה למען שיפורה או התאמתה ויצירת גיבויים, חוקיים אף הם. לדינוזאורים לא תהא ברירה אלא לחרוק את שינייהם המחודדות ולהסתגל לאלף החדש, האלף הדיגיטלי. כי כולם יודעים מה קרה בסוף לדינוזאורים.

המאמר הבא בסדרה: "אלבומים בשר ודם" מאת נמרוד ספיר

מקורות נוספים:

• מאמר זה שואב השראה מהרצאתו של קורי דוקטורוב, חבר ה-EFF שאת גירסתה העברית ניתן לקרוא כאן. תודה לגדי שמשון על הקישור.
• המחקר של ג'ון הלדרמן

פעם אחת, לפני שנים רבות (20 ליתר דיוק), בארץ רחוקה-רחוקה ושמה אמריקה, חי לו סטודנט קולג`. לסטודנט קראו רון גילברט. גילברט מאוד אהב להתעסק עם הקומודור 64. בעיניים נוצצות. רון כתב עליו כמה משחקים בשפת התכנות העתיקה, BASIC. יום אחד, אחרי שסיים את לימודיו בקולג`, מצא רון עבודה ככותב קוד בחברה קטנה ועלומה באותם הימים, Lucasfilm Games, שהייתה שייכת לאחד, George Lucas, במאי זניח, שעשה כמה סרטים לא חשובים. בוקר בהיר אחד קיבל רון הזדמנות גדולה מההנהלה: לייצר משחק בעצמו עבור הקומודור 64, על בסיס רעיון שפיתח ביחד עם אחד מהגרפיקאים, גארי וויניק. העלילה כללה מדען מטורף, אחיינו המפגר קמעה, ואוסף של חייזרים – כולם כלואים בטירה ויקטוריאנית. למשחק קראו Maniac Mansion. לפיתוח אותו הכותר, נזקק רון לכלים שלא היו קיימים אז. מה עשה רון? הוא ישב וכתב שפת סקריפטים במיוחד עבור הפרוייקט, שכונתה Script Creation Utility for Maniac Mansion או בקיצור S.C.U.M.M, ובעברית: "טינופת". ואל תקלו בה ראש בגלל השם שלה – מדובר במערכת שהגדירה מחדש את הכללים של ממשק משחקי ההרפתקאה. היא כללה רשימת פעלים, שאותם ניתן לזווג לעצמים מצויירים על המסך וכך לייצר פעולות. היום, Open והצבעה על Door נראה כמו הליך מובן מאליו, אבל ב-1985 היה מדובר בחידוש מאין כמוהו.

SCUMM, שאולי נוצרה ככורח, לא הייתה הדבר החדשני היחיד ב-Maniac Mansion. בתקופה בה קווסטים לקחו עצמם ברצינות תהומית ומחרידה, Maniac Mansion היה משב רוח מרענן, או יותר נכון סופה, שהזכירה לתעשיית המשחקים בשביל אנחנו כאן – כדי ליהנות. המשחק היה רווי בהומור מטורף ובלתי הגיוני בעליל. רבותיי, נקודת ציון היסטורית בתולדות משחקי ההרפקאה יצאה אל השוק, וכמובן שהיא הפכה ללהיט היסטרי. ידידינו רון גילברט וגארי וויניק עלו לגדולה, ומיד קיבלו חופש פעולה מלא ועוד פרוייקטים לידיהם, שגם אותם ביססו על מערכת SCUMM המופלאה. חיש מהר יצאו עוד משחקים עם אותו ההומור המוטרף של גילברט את ויניק – כל אחד מהם, אבן דרך בתולדות משחקי ההרפתקאה באשר הם: Zak McKracken and the Alien Mindbenders, (המשחק הראשון שהתמודדתי איתו על הקומודור 128 שלי – אני זוכר ששרפתי חודש שלם מהחופש הגדול רק בניסיון להבין את האי-היגיון של המשחק וחודש נוסף כדי לסיים אותו), Indianna Jones and the Last Crusade, וב-1990 יצא The Secret of the Monkey Island – פה מתחילה האגדה.

קיללתי שוב את מזלי כשהחלקתי במורד גרונו של הקוף. כיצד החלומות שלי על לגימת גרוג וביזה של ספינות הצטמצמו לכדי זה? "שלושה מבחנים קטנים ואתה שודד ים כמונו". הוגן. אם רק יכולתי לעכל את המשקה הזוועתי שכלבי הים הצפודים האלה הערו לתוכם, הכל היה קל יותר. איך יכולתי לדעת שאפגוש באישה היפה והסמכותית הזו, עם המחזר הקנאי, שטיפש מדי להבין שהוא מת כבר שנים? ואיך אני אמור לזחול דרך קוף האבן הזה כדי למצוא אדם המרחף 5 סנטימטרים מעל הקרקע ומצית את זקנו שלו מדי בוקר?

— מעובד מתוך "זכרונותיו של גייברש ת`ריפווד, שנות אי הקופים".

Guybrush Threepwood. אחד הגיבורים המזוהים ביותר של משחקי ההרפתקאה, ואולי זה המעורר הזדהות בקרב גיימרים יותר מכל. גייברש תמיד רצה להיות שודד ים. פיראט. הילד הרע. אבל בתור בחור צעיר (גילו המדוייק של גייברש אינו ברור – הוא נע בין אמצע-סוף העשרה לתחילת העשרים), "ילד טוב" ותמים – לא לוקחים אותו ברצינות. בכל זאת, גייברש שלנו לא פראייר – הוא גם פיקח, ערמומי ובעל ידיים זריזות. הוא בן דמותו המצוייר של דמות הגיימר, אם תשאלו אותי, ולכן זוכה לאהדה. ונא לא לשכוח – הוא מסוגל להחזיק את נשימתו מתחת למים במשך 10 דקות! השם המצחיק שלו מורכב משני מרכיבים: שמו הפרטי הוא תולדה של התוכנה הגרפית ששימשה לציור הדמויות בזמנו, כאשר כל דמות זכתה ל"מברשת" משלה, קובץ עם הסיומת brush. דמותו של הגיבור הראשי תמיד נשמרה בשם guy.brush, והרי לכם שם פרטי. Threepwood הוא שם שנבחר בתחרות פנימית שהוכרזה בזמנו ב-Lucas Games.

גייברש מגיע לאי Melee. וכבר שמתם לב שכל, אבל כל, משחקי אי הקופים, מלאים בהומור פנימי – שגם צוחק על השפה של שודדי הים וגם מלא במחוות קטנות לאנשי ההפקה כמו למשחקים אחרים של Lucasfilm Games (לימים, גודלת החברה להיות Lucas Arts), ואנחנו נפרט לא מעטים מהם. Melee – פירושו קרב פנים אל פנים. בכל מקרה, גייברש, פיראט-רוצהלהיות, מגיע ל-Melee כדי למצוא אוצרות ולעשות לעצמו שם כפיראט. ואיפה מתחיל כל פיראט שמכבד את עצמו? כמובן, בבאר.

בבאר פוגש גייברש הצעיר (כל הזמן שאר הדמויות צוחקות על פני התינוק והמראה הילדותי שלו – אבל כפי שציינו קודם, שאלה לא ישטו בכם!) שלושה פיראטים ותיקים, אשר נותנים לו שתי אפשרויות לקבל רישיון כפיראט: לסיים בהצלחה שלוש משימות או לשתות גרוג. גרוג הוא משקה הפיראטים הרשמי של אי הקופים, כמו רום באי המטמון. כיוון שרשימת המרכיבים שלו ארוכה ומבחילה (הרכיב היחיד שאני זוכר הוא חומצת בטריות), גייברש נחנק ויורק את המשקה המבחיל – שרק פיראטים אמיתיים מסוגלים להחזיק בכבד. כך הוא נאלץ להוכיח את עצמו בשלושה מבחנים: אומנות החרב, אומנות הגניבה ואמנות חפירת האוצרות. כדי להוכיח את עצמו באומנות החרב עליו לנצח את קרלה, אשפית החרבות; כדי להוכיח את כשרונו בגניבה עליו להבריח פסל מבית המושלת; וחפירת אוצרות, טוב נו, הוא צריך להשיג צוות, ספינה, להגיע לאי הקופים (קיבל את שמו כי הוא מלא בקופים) ולחפור מאדמתו אוצר. קלי קלות. במהלך הרפתקאותיו במשחק הוא יתאהב במושלת של האי Melee, איליין. הפורטרט של פניה היפים, שמהמם את גייברש, מבוסס על פניה של אווריל האריסון, אמנית שעבדה עם Lucas Games בזמנו, ועיצבה, בין השאר, את Prince of Persia המקורי). בנוסף, יאלץ גיבורנו להתמודד מול המחזר העקשן שלה: מת מזה שנים רבות, רוח מוסמכת, שודד הים הנורא, והיחיד שביקר באי הקופים ומת בכדי לספר על זה – לה צ`אק!
מהופעתו הראשונה ב-Monkey Island ולאורך הסדרה כולה, לה צ`אק לא סולח לגייברש על העזתו לחזר בגולמניות אחרי "האישה שלו". לה צ`אק הוא יריבו האגדי של גייברש, ודמות מרושעת ומצחיקה עד דמעות בזכות עצמה…מתי פעם אחרונה ראיתם רוח מפחידה עם זקן עשוי אש, לועסת ומנופפת בפולקע של עוף תוך שהיא צווחת על צבא השלדים שלה? הא?

Secret of the Monkey Island מציג אוסף דמויות הזויות – כל אחת יותר מרעותה, כאשר חלקן יהפכו לכוכבי משנה קבועים בסדרה: סטאן, גרוטסקת איש המכירות הקשקשנית, שאינו מוכן לשמוע "לא", וירפה ממך רק כאשר תקנה ממנו ספינה במחיר מציאה; מוג`ו, כוהנת הוודו, שמכוונת את גייברש ועוזרת לו להילחם בכל התופעות העל טבעיות בהן הוא נתקל (ותמיד מסתובבת עם מגבת על הראש); הרמן טות`רות, הפילוסוף הקבצן; וגם…קוף עם שלושה ראשים. דמויות משנה מצחיקות שמככבות רק במשחק הזה הן קרלה, שעוצבה בדמותה של קרלה גרין, האחראית על התמיכה ב-Lucas Games, האחים פטוצ`יני, מפעיליו של הקרקס היחיד באי (שגם יורים את גייברש מתוך תותח), קניבלים צמחוניים וטרול אחד ששומר על הגשר ועוצב בדמותו של…גורג` לוקאס. כן,כן…האיש שחותם על הצ`קים.

המשחק גם מכיל לא מעט מחוות משעשעות למשחקים אחרים של לוקאס מאותה תקופה, כמו פיראט שמסתובב עם סיכת "שאל אותי על LOOM" ופוצח בנאום פרסומי מהלל לכותר (כאשר בתחתית מופיעה הכתובית -פרסומת-), קטעים שלמים של טקסט מתוך אינדיאנה ג`ונס, מחווה ל-Sam & Max (אז, עוד רק כקומיקס של סטיב פרסל) והופעת אורח של בובין ת`רדבר בכבודו ובעצמו. תוסיפו לזה ירידות שנונות על הקולגות ב-Sierra (נסו לזרוק את גייברש מהצוק), על כמות הדיסקטים הענקית והמגוחכת שנדרשה בזמנו להכיל משחקים וטקסטים שנונים כדוגמת העלבונות שבאמצעותם אתם אמורים לנצח את קרלה – ותבינו למה המשחק הזה הפך ללהיט – כי הוא היה מצחיק ושנון… מאוד.
תרשו לי לצטט מתוך קרב של גייברש וקרלה את אחד המשפטים המפורסמים מהסדרה: "אתה נלחם כמו איכר!" – "כמה הולם, את נלחמת כמו פרה". וגודלו – 3.4 מגהבייט, בסך הכל. רבותיי, הגודל לא קובע, אלא האיכות הנפלאה.

חשבתי שהרגתי את רוח שודד הים לה צ`אק אחת ולתמיד. טעות. כמה פעמים יכול הטיפש המנופח הזה למות? פיראטים אחרים אומרים לי שאין מוצא. "ברגע שלה צ`אק רוצה אותך מת – אתה מת", הם אומרים. האגדה מספרת שהאוצר Big Whoop מכיל את המפתח לכוח עוצמתי…אני חייב למצוא אותו לפני שלה צ`אק מוצא אותי.

והאגדה ממשיכה ב-1991, עם משחק ההמשך, Monkey Island 2:Lee Chuck`s Revenge. הכותר נפרש כמחזה בשש מערכות, כאשר בהן מחזיר Largo La Grand (שוב שם אירוני – האיש גובהו מטר וסיגרייה בקושי), סגנו של לה צ`אק, את הבוס הנערץ לחיים, או לפחות למתים. הלה, כועס מתמיד ורקוב מתמיד – יוצא לחפש נקמה ולרדוף את גייברש על פני הקאריביים. גייברש מצידו יוצא לטוות עלילות גבורה חדשות בכדי לספר מסביב למדורה ובמסע למצוא את Big Whoop, אוצר אגדי אשר אמור להציל אותו מציפורניו הבלתי נקיות בעליל של לה צ`אק. זה לא עוזר לו. לה צ`אק תופס אותו ולא נגלה איך הוא מתחמק. ערמומי וזריז, אמרנו כבר. גייברש מגיע לאי הקופים, שוב בדרך לא דרך (אגב, באף משחק לא מגיע גייברש לאי הקופים האגדי בצורה מסודרת), מוצא את Big Whoop, ו…חכו, תיכף נדון בזה.

בדרך יפגוש גייברש את וואלי, שרטט המפות שיהפוך לדמות קבועה אף הוא, כלב שנקרא על שמו (בדיחה על חשבון אינדיאנה ג`ונס), את ג`ו ג`ו הקוף, שמנגן בפסנתר, את קייט בעלת ספינת הזכוכית ועוד דמויות מצחיקות. גם כאן, הכותר מלא בדיאלוגים שנונים, מחוות קטנות וציטוטים מהתרבות הפופולרית: ג`יימס בונד, קזנבלקה, הבי ג`יז, להקת אבבא, סיפור הפרברים, אלביס פרסלי, ארנולד שוורצנגר, כתובות הבתים של שרלוק הולמס, טוני בלייר והבית הלבן, וולט דיסני – וזו רשימה חלקית. פעולות מגוחכות, שבהן תזכו לראות את גייברש לובש שמלה סגולה, מתחרה בתחרות יריקות ועוצר את נשימתו מתחת למים ומנהל שיחות עם דגים, כמו גם מדבר בטלפון עם צ`סטר, איש התמיכה החביב של Lucas Games, שיסביר לו כיצד לצאת מהג`ונגל (אחת הסצינות החביבות עלי בכל הזמנים). בקיצור, `אי הקופים 2` לא נפל מקודמו במאומה, והוא ארוך, מצחיק, שנון ומלא עניין כקודמו.

הכל טוב ויפה, אלא שעם אי הקופים 2 יש בעיית עלילה – אולי אחד הסיומים התמוהים ביותר בתולדות משחקי ההרפתקאה לדורותיהם. Big Whoop מתגלה כשער אל לונה פארק באותו השם. אחרי מרדף בתעלות שירות בלונה פארק (סצינה קשה אך מאוד מצחיקה אף היא – שבה לה צ`אק מבטיח לגיברש לקרוע אותו לגזרים באמצעות בובת וודו), מסתבר לשניים כי הם אחים. ולא סתם אחים – אלא שמדובר בשני ילדים שהלכו לאיבוד בלונה פארק. ויותר מזה, כל סיפור גייברש נגד לה צ`אק הוא בסך הכל רקע למשחק דמיוני שלהם עם עצמם…שחקנים שהגיעו לסיום הזה, הציפו את Lucas Games בתגובות נזעמות. ויש בכך היגיון- האם כל העולם ששיחקנו בו בהנאה גדולה זמן כה רב הוא רק פרי דמיונם של ילדים? קונספט מורכב שכזה, אולי היה "עובר" היום – אבל לא לפני 13 שנה. Lucas אומנם השאירו לעצמם פתח מילוט אפשרי בדמות קטעי מעבר רומזים שמופיעים כבר בזמן הכתוביות, אבל מדובר, עדיין, באחד הסיומים המוזרים שראיתי. ולא רק אני. הסיום הזה היה נושא לדיון בין גיימרים, חודשים לאחר צאת המשחק. מקור אפשרי לסיום הזה הוא הגירסה הראשונית של המשחק שהופצה לאמיגה, ובו באמת רודף אחרי גייברש, אחיו חדור הנקמה של לה-צ`אק ואולי משהו מהתסריט הזה השתרבב לתוך הסיום שהוצג בגרסה הסופית.