עם כל הכבוד ליום העצמאות האמריקאי, היום אנו מציינים ארוע חשוב הרבה יותר: בחזרה לעתיד יצא לאקרנים לפני 25 שנים, ב־3 ליוני 85. לרגל חגיגות חצי־היובל, קבלו כמה סרטונים שדגתי מהרשת. תהנו!
הקדימון המקורי:
קטעים שהושמטו ופספוסים:
אשלגן־40 (Potassium-40) הוא איזוטופ רדיואקטיבי ונדיר של אשלגן. בזכות זמן מחצית החיים היחסית ארוך שלו והתכונה שלו לאחוז בחלקיקי ארגון-40 (איזוטופ של ארגון) ולא לתת להם לברוח, הוא משמש לקביעת גילם של סלעי לבה (אם זה מעניין אתכם, אתם יכולים לקרוא על זה כאן: תיארוך אשלגן־ארגון)
מה שמעניין הוא, שאשלגן־40 נמצא בכמויות לא מבוטלות ב־בננות, מה שגורם לבננות להיות רדיוקאטיביות. רמת הרדיואקטיביות של בננות היא עד כדי כך גבוהה, שהיא גורמת לאזעקות שווא בחיישני קרינה בנמלי ארה"ב. אבל אל דאגה. מידת הרדיואקטיביות של בננה אחת היא כ-150 פיקו־קירי, שזו עדיין מידה נמוכה מאוד. למעשה, היא עד כדי כך נמוכה שתומכי אנרגיה גרעינית משתמשים ביחידות "מנת קרינה של בננה" כדי להכניס לפרופורציה דליפות קרינה מכורים גרעיניים.
אני, בור שכמותי, למשמע השם זורבה היווני, חשבתי תמיד על זה. אתמול סיימתי לקרוא את הספר ואני נסער. זורבה הוא ספר פילוסופיה מצויין שאינו נופל מ-זן, התפסן ודומיהם. על מישנתו של אלכסיס זורבה ופילוסופית החיים שלו תוכלו לקרוא בהרחבה בביקורת המצויינת של דב ויגיסר, או כמובן, לקרוא את הספר.
ברשותכם אני רוצה לציין סצינה אחת מתוך הספר: מותה של המאדאם, או כפי שהיא מכונה על ידי זורבה: בובולינה. היא שוכבת גוססת ועלובת חיים על מיטתה, שהיא, פחות או יותר, הרהיט היחיד בביתה שעוד שווה משהו. משתנקת, בקושי נושמת, מדמדמת. העולם סביבה מעורפל. היא אינה מבחינה באיש. מדי פעם, בכוחותיה האחרונים היא זועקת שהיא לא רוצה למות. שתי המקוננות של הכפר כבר יושבות בצד המיטה. היא בסוף דרכה והיא יודעת את זה. לצערה, גם הכפר כולו כבר יודע את זה, והוא מתחיל "להתכונן":
שני בחורים הופיעו בדלת, התבוננו בחולה, עשו זה לזה סימן עליז ונעלמו. מיד אחר־כך נשמעו בחצר קדקודים מבוהלים וטפיחות כנפיים, כאילו מישהו רדף אחרי התרנגולות.
המקוננת פנתה אל הקולגה שלה: "ראית אותם? ממהרים המורעבים. הם ישחטו את התרנגולות, ישאירו מהן רק עצמות. כל הבטלנים של הכפר כבר התאספו בחצר ואו־טו־טו הם יעשו פה פשיטה!" פנתה לכיוון מיטת הגוועת: "מותי מהר יא חביבתי. שנספיק גם אנחנו לאכול!"
אני חוסך מכם את התאור של מה שקרה אחרי שנשמתה של בובולינה כבר פרחה. אנשים יכולים לרדת כל־כך נמוך. כל־כך נמוך.
בידיעות אחרונות מתפרסמת היום המודעה הזו:
הרושם המתקבל מן המודעה הוא שכמות הקלוריות במק רויאל שווה לכמות הקלוריות שיש בשלוש פריכיות אורז. אמנם כתוב בצורה מפורשת כי כמות הקלוריות היא ל-100 גרם, אבל, כמה גרם יש במק רויאל וכמה יש בפריכית אורז אחת לא כתוב בשום מקום, ויש לזה סיבה.
ועכשיו למספרים: 6 פריכיות אורז שוקלות כ-50 גרם. כלומר, כדי להגיע ל-157 הקלוריות המצויינות בפרסומת יש לאכול בערך 10 פריכיות מרוחות בגבינה. לעומת זאת, במק רויאל יחיד יש כ-495 קלוריות (את הנתון הזה לקחתי מפה). במילים אחרות, ארוחת פריכיות משביעה (אני לא מדבר פה על טעימה – זה כבר לשיקולו של כל אחד) של כ-6 פריכיות (כי אי אפשר לאכול 12 פריכיות…) תכיל בערך שביעית מכמות הקלוריות של ארוחת מקדונלדס.
לא מה שחשבתם…
רשימות, יעל מבקרת,עין הדג ועכשיו גם האייל הקורא. אתרי השיח והתרבות הראשונים ברשת העברית בשנתיים האחרונות הולכים אט אט לעולמם.
אז נכון, יש המון בלוגים, יש המון פריחה. אבל כמו שציין כאן דובי, מייסדו של האייל הקורא – אין שיח. וזה עצוב.
האינטרנט העברית התפתחה, גדלה והתבגרה – יש עשרות אלפי בלוגים (אולי מאות אלפי), אבל האתרים הוותיקים, שהיו פעם דגים בודדים בבריכה ריקה, עכשיו הולכים למקום שאליו זקני השבט הולכים למות.
"נביאים אחרונים" הוא חלק מדור המייסדים, או לכל היותר מראשוני דור הביניים, הוא אמנם נבנה על וורדפרס, אבל בגירסה 1.2, כשעוד אף אחד לא ידע כאן מה זה וורדפרס. ירון קידד את הממשק העברי אות אחרי אות, פיסת קוד אחרי רעותה (ואז בא הרטשטיין).
נביאים היה פעם בלוג שיתופי ואתר לביקורת תרבות חברה, עד שחלק מכותביו מצאו לעצמם במות נוספות או אחרות (כותב שורות אלה מחזיק במה נוספת במקביל, מתקוון). זו הצמיחה הטבעית, זו דרכו של העולם ואין להצר על כך.
הייתה תקופה שגם אנחנו שקלנו לסגור את נביאים, אבל אז החלטנו להפוך אותו לבלוג האישי של ירון, בעיקר, עם תרומה מזדמנת שלי (כמו בית המקדש השלישי) מהלך נבון שהותיר את נביאים רלוונטי וחי, אם כי חוטא מעט לייעודו המקורי (אנחנו עדיין כותבים כאן ביקורות ועדיין אוהבי עברית, לא לדאוג). וזה היה צעד נכון לאתר שחפץ חיים בעידן של עשרות אלפי קולות – ולא בודדים.
אבל אפשר עדיין למחות דמעה, ולהיזכר בימים אחרים, תמימים יותר, חלוציים, של הרשת העברית.
לחיי האתרים שכבר לא עמנו.