השבוע קיבלתי לתיבת הדואר האלקטרוני שלי הזמנה לאירוע של אחת מחברות הטכנולוגיה העילית הידועות. בהזמנה צוינו בלוח הזמנים פעילויות כמו "מינגלינג" ו-Networking – דבר שמאוד צרם לי, הן כקורא והן כאדם הכותב בעברית.

אמנם, ישנם גורמים לא פחותי משקל המחרבים את השפה העברית, כמו פרסומות ("זה טעים וזה קרימי") ומותגים בינלאומיים (זארה,פוקס,יופלה,אורנג'). אבל דומה שלצערנו, בועת ההיי-טק הישנה, נגררותיה והחדשה – גרמו כולן נזק בל יתואר לשפה העברית, אולי פי עשרות מונים ממשקלם היחסי של המועסקים בתחום באוכלוסיה.

בימים שבהם כל אמא יהודייה רוצה שהבן יקיר לה יהיה מהנדס תוכנה, ונשים (או גברים) חושקים וחושקות בבני זוג האוחזים ב"מאזדה 3" כסופה עם סמליל (לוגו) על הכנף ומשכורות עתק, אין זה פלא.

אני מסכים שיש לאנשים האלה קושי להימנע מלחרב את השפה כאשר הם משוחחים ביניהם. קשה לעסוק בפיתוח תוכנה ובכתיבת קוד שכולו אנגלית ולנהל
שיחות על כך, שהן בעברית צחה. באופן טבעי, ישתרבבו מונחים אנגליים לשיחות שכאלה, מה גם שהעברית חסרה מונחים קליטים לחלק מהביטויים השגורים בתחום.

ובכל זאת, יש הבדל משמעותי בין העגה המקצועית המדוברת, הפנימית, לעומת מסמכים כתובים, כמו הזמנה לאירוע, המופצים לקהל הרחב ועוד שחתום עליהם עיתון עסקי גדול. הנטייה להפוך את העגה ה"היי-טקית" שבה העברית סרה הצדה מפאת משקלה של האנגלית למשהו ראוי, נחשק ונוצץ – היא גרועה, צורמת מאוד, ומן הראוי שניתן עליה את הדעת.

אני בפעם הבאה אשמח להיות מוזמן לאירוע שבו תהיה היכרות ורישות חברתי. על המינגלינג והנטוורקינג אני מוותר.

פתית זה פורסם גם ביומן הרשת "קטעי קישור" ב–ynet

העיתון היומי השני הנפוץ ביותר במדינה, יצא בשעתו במסע, שיש כאלה שיטענו על מטרותיו – ובו תהו עורך העיתון אמנון דנקנר ובכיר הכתבים דן מרגלית, ?איפה הבושה". הם התכוונו לאובדן הבושה הציבורית, שאישי ציבור בימינו אינם מתביישים יותר במעשיהם הנלוזים.

בימים עברו, אם היית איש ציבור ונחשדת במעשים שיש עימם קלון, אכן היית מתבייש. היו כאלה שהתביישו עד כדי כך, שהעדיפו לקפד את פתיל חייהם ובלבד שימותו כששמם הטוב עדיין עימם. שועי הציבור ומנהיגיו, חשו מחוייבות כה גדולה למסר שהם מעבירים בהתנהגותם האישית, עד שטרחו אפילו לנסות ולהסוות פגמים אישיים שאין להם דבר וחצי דבר עם קלון. כמו למשל מה שמכונה בתקשורת עד היום "מחלה קשה", כאשר הכוונה למחלות סופניות, או מקרים של דיכאון קליני חמור, כמו זה שסבל ממנו בגין לאחר מלחמת לבנון הראשונה.

נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק, אמר כי חיבק את נשיא המדינה כי חשש שהאחרון יתאבד. הטיעון הוא מגוחך, ולו בשל העובדה שאנו חיים בזמנים שבהם אכן צריך לתור אחר הבושה. כבוד השופט העליון בדימוס ברק כנראה חי בזמנים ההם.

האם אולמרט הסתגר בביתו מעול הקלון אחרי מלחמת לבנון השנייה? לא. אין לו בעייה "לקחת אחריות" אבל לא לשאת על ליבו את אבני האשם. האם הנשיא שקל ולו לרגע, ליטול את חייו? לא ולא. האזרח הראשון, שתוקף בחריפות את אושיות השלטון בישראל, כאשר הוא חוסה בצילו של נס המדינה הוא חסר בושה. וכמי שחסר אותה ? אין חשש שישקול ליטול את נפשו בכפו בגינה.

עצוב לראות שנשיא בית המשפט העליון אינו חי את רוח הזמנים הנוכחיים המנשבת במסדרונות הכוח, שאין הוא יושב בתוך עמו. אך הקינה צריכה לצאת בעיקר, על אובדנה הסופי של הכלימה הציבורית. התקווה היא בת שנות אלפיים, הבושה כנראה לא.

הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר, הגיב ואמר לכלי התקשורת בעקבות הטלת "פולסא דנורא" באישי ציבור, דברים שאישית אני מאוד מסכים איתם ושמרבית הרבנים בישראל כבר חזרו ואמרו לשומעי לקחם:

"אני מגנה בחריפות כל דרך שיש בה איומי אלימות ואפילו מילולית שאחריתה מי יישורנו. אין לעשות שימוש באמצעים דתיים כביכול לצורך הבעת דעות קיצוניות. שימוש באמצעים אלה גורמים לחילול שם שמיים והכפשת ערכי הדת והמוסר היהודיים שלא באשמתם".

אולם נדמה שלא מדובר אלא שוב באותו "הפחד החילוני" מפני כל צורה של טקסים, בפרט אם אלה דתיים. למיטב ידיעתי, המלאכים ולא החילונים צריכים אולי לפחוד מ"פולסא דנורא", שכן חוקרים חרדים טוענים ש"פולסא דנורא" אינו טקס קבלי בכלל, אלא עוד המצאה ישראלית.

הפולסא דנורא נתפש בציבור כחמורה בקללות הקבליות, טוען מאמר שפורסם ב"הארץ" (4.5.05). על-פי הכללים המתפרסמים בכלי התקשורת בדרך כלל, עשרה מקובלים צדיקים מתכנסים בחצות ליל בבית-כנסת לאור נרות שחורים, תוקעים בשופרות ואומרים את הקללה. אם הקללה הוטלה על-ידי צדיקים ראויים וכנגד מטרה ראויה, ימות האיש בתוך שנה. אם הוטלה על-ידי מי שלא היה ראוי או כנגד מי שלא חטא, עלולה הקללה לחזור כבומרנג.

אלא שמאמר שמתפרסם במוסף התורני "קולמוס" של השבועון החרדי "משפחה" טוען, שלא היו דברים מעולם. שני החוקרים, ד"ר דב שוורץ מאוניברסיטת בר-אילן והרב משה בלוי, בדקו עם שלושה מקובלים בכירים, וקיבלו את התשובות הבאות:

"אני לא מכיר".
"לא שמעתי על דבר כזה".
"אין קללה כזו בתורה".

השניים סוקרים את המקומות שבהם מופיע הביטוי "פולסא דנורא" במקורות ומגלים שבדרך כלל מדובר בעונש שמימי שהטיל אלהים על מלאכים, לא חרם ולא קללה. בין הפירושים המילוליים שמוצאים לביטוי "פולסא דנורא": כדור אש, שוט של אש, מכת אש.

שני החוקרים מגיעים למסקנה שה"פולסא דנורא" הנהוג היום אינו אלא גרסה חדשה במיוחד של הטלת חרם, טקס שגם בו יש כיבוי נרות, תקיעה בשופר בבית-הכנסת ואמירת "ברכה".

חרם של ממש אינו מפחיד את החילוני המצוי. בסופו של דבר מה אכפת לו לחילוני שהדתיים מנדים אותו.

את השם "פולסא דנורא" קיבל החרם לאחר קום המדינה. החוקרים לא מפרטים במאמר מי העניק לחרם את שמו החדש. אבל כדי לא למתוח את הקורא מציין כתב "הארץ", ש"את השימוש בקללה בימי ראשית המדינה מקובל לייחס למאבקי דת ירושלמיים, שבהם היה קשור מנהיג נטורי קרתא, עמרם בלוי".

לסיכום, קובעים החוקרים: "פולסא דנורא הוא לא טקס קבלי, לא משתתפים בו מקובלים, הוא לא נעשה בחצות הלילה כי אם בחצות היום, לא לאחר צום של שלושה ימים, לא לאורם של נרות שחורים, לא קוראים את הטקסט שבע פעמים, לא עומדים דווקא כלפי מזרח".

החוקרים בכל מקרה מאפיינים את החילונים, ש"למרות שאינם מאמינים בבורא עולם ובתורתו, ב'פולסא דנורא' מאמינים גם מאמינים".

אז, שלא יעבדו עלינו שהבדיחה התקשורתית הזאת שוב חיה ובועטת.

ראש המטה הכללי דן חלוץ, מינה לעצמו חוקר נוסף. החוקר הוא איש רב זכויות ורב אלוף במילואים בעצמו, הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון. אך שומרון הוא רק האחרון בשורה של חוקרים ומחווי דיעה שזימן חלוץ כדי לחקור את מחדלי המלחמה האחרונה.

בתחילה היה זה סגן הרמטכ"ל המכהן, משה קפלינסקי, שמונה לעמוד בראש צוותי הבדיקה. לאחר מכן זימן חלוץ פורום של אלופי מטה כללי בעבר כדי לשמוע את חוות דעתם על תפקודו במלחמה. אלה שפכו עליו גופרית וזפת, והמארח מיהר להיעלב בטענה שהם אינם מבינים את שדה הקרב הנוכחי והוא בכלל זה שהזמין אותם כדי לשמוע את דעתם. מה ציפה רב אלוף חלוץ? שילטפו את ראשו ויאמרו לו שהיטיב לעשות? כל סמל ורב"ט שהיה במלחמה הזו, יודע שהרמטכ"ל כשל ובגדול, ודאי אלופי העבר המיטיבים להכיר את שדה המערכה יודעים זאת.

וכעת תרגיל ההישרדות האחרון יוצא ממסדרונות הקרייה ? מינויו של דן שומרון המוערך. צה"ל בימים אלה שורץ חוקרים. שומרון מצטרף ללא פחות מ-50 צוותי בדיקה, אשר מתחקרים בימים אלה את הצבא על פעילותו בקרב. שומרון סבור כי ועדת וינוגרד הממשלתית עסוקה מדי בבדיקת מחדלי העורף, בכדי לתחקר את הצבא ביעילות. להגנתו הוא טוען, כי גם בימי ועדת אגרנט, הצבא היה זה שתחקר את הצבא.

שומרון צודק. ועדת וינוגרד עסוקה מדי. אך היא איננה עסוקה בחקר האמת, חס וחלילה. היא עסוקה בלהעמיד פני חוקרת, כדי לכסות על מחדלי האנשים שמינו אותה: פגישות הרקע הבלתי מתועדות עם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל עצמו הן התרפסות של החוקרים בפני הנחקרים ? בפני האנשים שצריכים להיות עסוקים במסירת עדות על תפקודם הקלוקל ולא במינוי חוקרים מטעם. ועדת וינוגרד עסוקה בלייצר את טיח הררי המילים שנועד לכסות על מחדלי ראש הממשלה, שר הביטחון והדרג המדיני בכללותו.

וכעת דן שומרון מצטרף למערבבי הטיח. הבעייה שמרוב עצים, לא רואים את היער ומרוב ?חוקרים? אין סיכוי להגיע אל גרעין האמת. הפיתרון הוא ברור ואחד: הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתפעל ללא מורא וללא משוא פנים.

ופנייה אישית לדן חלוץ: חדל מהתמרונים והשמיניות באוויר ורד אל הקרקע. התפטר, הנח דרגותיך על השולחן ולך הביתה, לפני שוועדת ברק תשלח אותך לאותו המקום ? אבל בבעיטה. מעניין איזה סוג של רעד תחוש אז.